אמא, עזבי אותי, תפסיקי לחפור ! 

את המשפט הזה, אנחנו ההורים, שומעים לרוב בסגנון כזה או אחר. לעיתים הם אפילו לא אומרים את זה אלא פשוט נסגרים בחדרם. אנחנו ההורים, נשארים מחוץ לדלת ותוהים מה נהיה מהילד המתוק החייכן והמתרפק של פעם.

מדוע הוא כבר לא מדבר איתנו, מה הוא עושה שם מאחורי הדלת, עם מי הוא כן מדבר? מה קורה בחייו,האם הוא כבר שותה? נפגש בסמים? באלימות? בסקס? ומי יודע מה הוא עושה שם במחשב שלו כל השעות בהן הוא סגור בחדר.

הוא חוזר הבייתה מבית הספר וזורק את התיק על הרצפה, מתלונן על האוכל, חסר סבלנות אלינו ולאחיו, לא מקשיב, לא מדבר, עונה בגסות או שלא עונה כלל, לא מספר כלום ואנחנו -מרגישים שאנחנו קבוצה של מנותקים שחיים בבית אחד,  מקווים כבר שגיל ההתבגרות יעבור, שהצבא יעשה ממנו בן אדם, שיעבור כבר זמן הקוצים שהוא עכשיו ושיחזור להיות אותו פרח שאנחנו יודעים שהוא יכול להיות.

רוב הסיכויים שאתם צודקים. הוא יהיה מדהים כשיהיה גדול אבל בינתיים, באמצע התקופה הקוצנית שלו, מה הוא מרגיש? מה הוא קולט מאיתנו ועד כמה משפיעה התקופה הזו על הצמיחה שלו והיחסים שלו בעולם? ועד כמה התנהגות המתבגר שלנו משפיעה עלינו?

 תשמעו: הילדים שלנו זקוקים ליד הורית תמיד. גם בגילאי ההתבגרות. דווקא כאשר הם פורצים גבולות חשוב להראות להם מה מותר ומה לא מקובל בשום קשר. לסמן גבולות זה התפקיד שלנו. מצד שני, תפקיד נוסף שלנו הוא לא להכנס איתם למריבות כוחניות שמקטינות אותם. התקשורת שלנו איתם אמורה להיות תקשורת נבונה, הגיונית ומקדמת.

דווקא כשהם אומרים - עיזבי אותי - עלינו להבהיר להם שאנחנו לא עוזבים אותם כי במשפחה לא עוזבים.

כשהם מתרחקים ונראה שהם לא סובלים אותנו או אדישים כלפינו, עלינו להתעקש ולהזכיר להם שאנחנו קרובים ואנחנו אוהבים אותם.

במילים אחרות, אנחנו ממשיכים בהתמדה להיות הורים ולתת דוגמה אישית גם כשהם לא רוצים.

רק ככה הם מבינים ומרגישים שהם לא לבד.

 הטעות הנפוצה שלנו, הורים לילדים מתבגרים היא, שבלי לשים לב אנחנו נוהגים כמותם ובכך מאפשרים להם להיות מתבגרים בלתי נסבלים. אני לא מאשימה. יודעת כמה קשה התקופה הזו לכולם והרי גם אנחנו בני אדם. בואו נראה איך זה קורה במציאות:

כשהם מתרחקים מאיתנו ואנחנו מניחים להם להתרחק, יוצא שאנחנו מתרחקים מהם. כמותם.

כשהם מפסיקים לשוחח ולספר, אנחנו מפסיקים לשאול והם מרגישים שלא מתעניינים בהם.

כשהם מצמצמים זמן שהות איתנו, השהות שלנו איתם מצטמצמת ואז הם אומרים שיש להם הורים עסוקים מדי. ואם לא עכשיו, הם יאמרו כך כשיגדלו.

כשאנחנו לא מסמנים להם גבולות, הגבולות נפרצים ואז אנחנו אומרים שאין להם גבול. לעיתים אנחנו המומים, כועסים, פעמים אחרות אנחנו חרדים לגורלם.

כשהם דוחים אותנו בריש גלי, אנחנו מרגישים נעלבים וברוב המקרים מעליבים ומקטינים אותם בחזרה או מתנתקים.

כשהם מתחצפים, אנחנו צועקים עליהם או מתקפלים והם מרגישים שאין להם עם מי לדבר. שאנחנו חלשים?

(ואם אנחנו חלשים ולא יודעים להתמודד,איך אפשר לסמוך עלינו? ואז הם פונים לדמויות חזקות, מפוקפקות ומשפיעות יותר)

כשהם שותקים, אנחנו שותקים והם מרגישים שאין להם הורים.שהם לבד עם רגשותיהם.

 אני זוכרת את הסיפור של הנער שסרב ללכת לתיכון, הודיע לאמו שנמאס לו, שתרד ממנו. האמא שהייתה אשה ליברלית ומודרנית הניחה לו, נתנה לו מרחב. כשהנער בגר והיה לאב בעצמו, סיפר בכאב שאמו הזניחה אותו. הפסיקה להתעניין בו. הוא עבר שנה שלמה של סיוט ללא מסגרת, הרגיש מבולבל זנוח ובודד ואימו אפילו לא הרגישה בדבר.

 ואני זוכרת את הילדה שצרחה על אמה שהיא שונאת אותה, הלכה לחדרה בכעס וטרקה את הדלת מול פני אמה. האם נכנסה פנימה ואמרה לילדה: מותר לך לשנוא אותי, אסור לך לצרוח עלי ואסור לך לטרוק את הדלת בפני. אני לא נוהגת כך כלפייך ואת לא תנהגי כך כלפי. בפעם הבאה כשתטרקי את דלתך, לא תהיה לך דלת לטרוק. בפעם הבאה כשהילדה טרקה את הדלת, מול עיניה הנדהמות, הוציאה האם את הדלת מציריה ושמה אותה בממד. לשבוע שלם. לפעמים אין תגובה טובה יותר מהתוצאה הטבעית של המילה שלנו.

המחשבה שאומרת שצריך להניח לו להתנהג אלינו בעוינות כי הוא בגיל ההתבגרות, היא לא אחרת מאשר תירוץ נוח. גיל ההתבגרות לא נותן אישור להתנהגות קלוקלת יותר מאשר כל גיל אחר.

אין סיבה שבן אדם אחד יצרח, ישפיל, יטרוק דלתות, יתחצף או יזלזל באנשים ולא משנה מה גילו ומהו מפלס ההורמונים שלו. אני חושבת שאין לתת לגיטימציה להתנהגות פרועה ואנטי חברתית או משפחתית, גם לא בגיל 16 .

כשאנחנו נותנים לגיטימציה, הנער הולך לאיבוד. כל מה שלימדנו אותו משך חייו, הערכים עליהם גדל, המותר והאסור, העידוד להתנהגות טובה, כל אלה משתנים והופכים לספק. כשההורים נותנים לגיטימציה הנער מקבל מסרים סותרים למסרים שהכיר ומסרים סותרים הם מבלבלים כל אדם.

רוצים מספר דוגמאות מעשיות? קצת תקשורת פשוטה

 הילד לא עונה לנייד אני מזכירה לו שאני משלמת את החשבון כדי שיהיה זמין. אחרת, לא אשלם יותר.

הילד לא חוזר בלילה כשהבטיח, אומרת לו שעל שינויים בלוח הזמנים, חובה עליו לדווח בזמן, כדי שלא אדאג. לשם כך יש לו נייד.

הילד לא עונה לי,מסובב את גבו, אומרת לו שזו הרגשה קשה,  כשם שאני מדברת איתו כשהוא צריך, מצפה שידבר איתי כשאני צריכה.

הילד לא עוזר בבית, מדברים איתו על עזרה הדדית. אני עוזרת לך, קונה לך, מסיעה אותך, אתה עוזר לי.

 זכרו -  כשהוא שוכח את מילת המפתח - הדדיות, יש לנו אחריות הורית להזכיר לו אותה.

 בתקשורת עם המתבגרים שלנו, חשוב שיעברו מספר מסרים בסיסים. אנחנו בני אדם כולנו, אבל לא רק. אנחנו, ההורים והמתבגרים שלנו, בני אדם קרובים, אוהבים,  שותפים לחיים. לכן, אנחנו שואלים, מתעניינים זה בזה, מבקשים ומקבלים זה מזה. אני, שואלת בעצתו, נותנת לו חשיבות, מספרת לו על רגשותי, על קשיי וכל זה בהתמדה. לא מאבדת קשר, נותנת דוגמה אישית,מסמנת גבולות, לא נעלבת ואם כן נעלבתי, אומרת לו שנעלבתי. מזכירה לו שאני קודם כל בן אדם שקרוב אליו ורק אחר כך - אמא שלו גם אם וכשקשה לו. האמת, שכל זה אפילו עוד יותר חשוב כשקשה.

לא לשכוח שאנחנו מקבלים את השיעורים הטובים ביותר שלנו בתקופות של קושי. אנחנו צומחים מתוך הקושי.

 לסיכום:

רק עם שפיות הוא ילמד שפיות

כשיראה התמודדות הוא ילמד להתמודד

דרישה ודוגמה של הדדיות תלמד אותו הדדיות

כשנעמוד במילה שלנו, הוא ילמד את משמעותה של המילה שלו.

נתינה תלמד אותו לתת

כשיראה פניות והכלה, הוא ילמד להכיל אחרים

כשיראה הורה בטוח בעצמו, ילמד בטחון עצמי

ועם אהבה, ילמד אהבה וכן - המשפט- אני אוהב/ת אותך - תמיד מקדם אותו ואותנו. 

 כדי להשיג תוצאות אחרות, עלינו לשנות את הגישה, ההתנהלות והשפה בהם אנחנו משתמשים. 

שינוי הגישה והשפה צריך להתחיל בנו ההורים. הרי אנחנו אמורים לתפקד כמבוגר האחראי. אל לנו לצפות שמתבגרים עמוסי הורמונים, רגשות ובלבול יעשו זאת מיוזמתם. הם זקוקים להובלה הבטוחה שלנו ההורים. מניסיון, השינוי לקראת יחסים בריאים קורה ואפשרי אך דורש תרגול.

לא, זה לא קורה אוטומטית ומיידית וכן - זה פשוט יותר מכפי שזה נשמע. אז קדימה, תתחילו.